שלום לכולם ממלכה 1001,
תודה לכל הפונים אלי בדאר אלקטרוני. מצטערת שאינני יכולה לספר פרטים עלי או על משפחתי. אתם בוודאי מבינים למה. כל השאלות "היכן את גרה?" וכד', אין טעם לשאול כי אינני מתכוונת לספר מאומה אשר יאפשר את זיהוי משפחתי ובוודאי לא אותי. לעומת זאת, אשמח מאד לתגובות בבלוג עצמו.
חוזרת לענין:
שוחחתי את האלכוהוליסט בטלפון שאלתי בקול רך: רוצה להיפגש?
תשובתו היתה: בסדר. תדברי עם מאיר ותזמיני לנו חדר לשעתיים.
אני קפצתי: רק לשעתיים?
והוא עונה: כן, לשעתיים ולא מוסיף דבר.
אמרתי: מצויין, וסגרתי את הטלפון.
התקשרתי למאיר והיזמנתי לנו חדר לשעתיים או שלוש, הכל תלוי איך ילך בפגישה. התארגנתי בבית ונסעתי לחדר שלי בפינה חמה אצל מאיר.
לאחר המתנה בחדר (בעודי מקלידה לכם את הפוסט הקודם) נכנס הבחור, אשר הגיע בידיים ריקות. לא שתייה, לא מזון, רק מצב רוח קודר, רזה, שיער מדובלל, ובכלל היה קצת קשה להכיר את האיש הזה. נידמה היה לי כאילו אדם זר פסע אל תוך החדר. ללא חיוך, מבט קודר וחסר חיים. זרמים של תחושות לא נעימות החלו לפעום ברקותי וגם...קצת נבהלתי. הופתעתי ממה שראיתי מולי.
קמתי מהמיטה וחיבקתי אותו.
אמרתי: היי, מה קורה?
והוא עונה בקול של גוויה: בסדר. אני מת לכוסית יין, אבל אני יודע שאסור לי.
תיכנס למקלחת אמרתי לו, אני מיד אצטרף אליך ותרגיש יותר טוב.
עוד מעט, הוא עונה לי ומתיישב על הכורסא.
בוא למיטה, אמרתי.
טוב, הוא עונה.
הוא נשכב על המיטה, ידיים לצידי הגוף, לא נוגע בי, פשוט בוהה בתקרה.
שכבתי לידו תוהה מה עלי לעשות כעת ומרגישה כאידיוט גמור.
שלחתי אליו ידיים, ליטפתי, חיבקתי ולחשתי באוזנו: תלך להתקלח.
הוא לא ענה.
אני אומרת שוב ביתר תקיפות: תיכנס להתקלח כדי שאוכל להתקרב אליך.
והוא, לא זז.
שנינו יושבים על הכורסאות בחדר, אין שיחה, בוהים אחד בשני ואני מתחילה להרגיש כמו כמו אני מצויה בסרט הזוי ותחושה משונה מבעבעת בי.
שאלתי בקול חם (השתדלתי): מה קורה יקירי?
והוא עונה לי בקול אומלל: מאז שאני לא שותה, ה"עסק" לא עובד אצלי. לפתע פתאם אני כבר לא בעל הדעה. הוא אינו נשמע לי... ואני רואה כיצד שפתו התחתונה רועדת.
ליבי ניכמר וחשתי רחמים כלפיו הגבר הזה, בעל האון אשר גבריותו נלקחה ממנו בבת אחת והוא אינו כיצד להתמודד.
לך להתקלח אני מתחננת, אני מבטיחה שבידיים שלי הכל יעבוד. אל תשכח שיש לי גם פֶּה שעבר צחצוח שיניים קפדני...ולעזרה הבאתי גם את הלשון ואת השפתיים שלי.
אבל הוא, מבוהל, חסר חיים, לא נענה לתחינותי והמשיך לשבת כך בכורסא, כשהוא בוהה בקיר.
הרגשתי מטומטמת.. ישבתי עוד כמה דקות במצב הזה כשברקע האלכוהוליסט ממלמל עד כמה הוא אומלל ועצוב מהעובדה שהפך לאימפוטנט מהרגע שחדל לשתות
טוב! הבנתי! אמרתי לו.
ואולי תנסה איתי? הנה אני כאן, ידיים מושטות אליך, בוא אלי....
לא, הוא עונה, לא רוצה, ניסיתי כמה פעמים ושום דבר לא מתרומם ולא זז. ברור לי שזה יהיה כשלון ואני לא אוכל לשאת כשלון נוסף בתחום הזה.
אני שותקת. הוא שותק.
התחלתי לחשוב: מה אני עושה כאן איתו? אני עובדת אצלו?
הסיפור הזה נגמר מבחינתי. עכשיו נותר לי רק לחשוב איך אני יוצאת מכאן מבלי לפגוע בו יותר ממה שהוא כבר נפגע.
לקחתי את הטלפון שלי והתקשרתי לחברתי.
היי מותק, אמרתי, לא תנחשי עם מי אני נמצאת בחדר להשכרה של מאיר.
אני יודעת עם מי את נמצאת, היא עונה לי.
איך? תהיתי.
הוא התקשר גם אלי, הוא היה גם אצלי, היא עונה.
ומה? לא בא לך להשתמש בו? אני שואלת.
היא עונה: במצב שהוא נמצא הוא אינו בר שימוש. הוא גמור. הריני מעבירה לך את זכויות השימוש באופן בלעדי.
פרצתי בצחוק ואמרתי: תודה יקירתי, הרי הוא מונח כאן לצידי, בחדר שלנו אצל מאיר, חסר תועלת לחלוטין.
בילוי נעים לכם, אומרת חברתי כשהיא מתפוצצת מצחוק.
סגרתי את הטלפון והתבוננתי באלכוהוליסט לשעבר, כשהוא שרוע לרוחב המיטה עם עיניים עצומות.
הוא שמע את שיחתי אך לא הגיב במאומה, אפילו לא הזיז יד.
טפחתי קלות על כתפיו והוא פקח את עיניו.
מה קורה? שאלתי.
והוא עונה: כלום, ועוצם את עיניו חזרה.
נמאס לי. קמתי והלבשתי, נעמדתי למלוא גובהי ואמרתי: בהצלחה בכל אשר תלך. תנוח לך כאן. החדר שכור לשעתיים.
אני הולכת.
ביי.
והלכתי.
בהיותי בתוך הרכב, התקשרתי לחברתי וסיפרתי לה שהאלכוהוליסט זה עתה הוכתר בתואר "לשעבר" וכי סר חינו והוא מורחק לצמיתות.
קבענו שניפגש בערב לעשות חיים.
שבתי לביתי ועסקתי בכל מה שצריך עד שהגיע בעלי מהעבודה.
ישבנו לאכול ואז אומר לי בעלי, את זוכרת את הזוג הנחמד שהכרנו באילת? כן, אני זוכרת (מאד) עניתי.
הזמנתי אותם לצאת איתנו ביחד לארוחה. זה בסדר מצידך?
איך בעיה אמרתי בחיוך זדוני, (ואתם יודעים את הסיבה)אני אשמח מאד להכיר אותם יותר טוב.
איזה בעל נחמד יש לי, עוזר לי במטה קסם, במימוש תוכניותי המושחתות.
החלטתי שבארוחת הערב אקח מהחנון את מספר הטלפון שלו ואז נבחן לעומק את כישוריו כי את האיבזור כבר מיששתי והוא בהחלט היה לשביעות רצוני.
זהו, בארוחת הערב אני אקח ממנו את הטלפון שלו ולאחר מכן אערוך סייסטה לבעלי לאות תודה והוא לא ידע למה... איזה ערב מצפה לי!.
התקשרתי לחברתי, סיפרתי לה את כל הסיפור ודחינו את היציאה שלנו ליום אחר.
הגיע הערב והזוג הגיע אלינו, לבושים ומצוחצחים ועל פניהם חיוכים גדולים.
בארוחה שוחחנו קלות בעלי ואני, הוא ואשתו., בשיחה עם אשתו השחלתי את השאלה מה שם משפחתם. מעבר לכך לא היה לי ענין בה. אשה טובה אבל לא מעניינת אותי כחברה. היא שאלה אותי באם ארצה לצאת עימה לצהריים באיזה יום ואני , בחיוך רחב, אמרתי: בשמחה.
פניתי אליו ושאלתי בתמימות היכן הוא עובד ומה שם החברה וכשהוא אמר לי את הכתובת, כמעט נפל לי המזלג מהיד. מסתבר שהוא עובד מול החדרים להשכרה של מאיר.
שאלתי אותו: מה אתה עושה בהפסקת הצהרים? אוכל בדרך כלל הוא ענה.
חיכיתי להזדמנות לקחת את הטלפון שלו ועל מנת לעודד אותו, מידי פעם נעצתי בו מבטים מזמינים שלא ניתן לטעות בפירושם.
ראיתי את המבט שנעץ בי והבנתי שברור לי מה קורה והוא להוט ומוכן לשתף פעולה.
מחוסר זמן אני עוצרת כאן אבל מבטיחה המשך מעניין....
שנה טובה לכולם,
עשו אהבה, ותהיה לכם שמחה.
מלכה 1001
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה עבור תגובתך.